משפחת רביד - זיכרונות מהקמת ערד
על התכנית להקים את ערד שמענו לראשונה בנובמבר או דצמבר 1961. בעיתונות נכתב על תכנית ממשלתית לפיתוח הנגב שבמסגרתה יוקמו מספר ערים חדשות ובראשן ערד.
הרעיון קסם לנו מקריאה ראשונה. בדיוק אז השתחררנו משל"ת בנח"ל ועמדנו לפני פרשת דרכים : האם לעבור לגור ליד ההורים בת"א וללמוד באוניברסיטה (נירה) או לעבור לגור ליד ההורים במושב באר –טוביה (איציק ) והיכן עדיף להתחיל את חיינו המשותפים. עיר חדשה במדבר נראתה פתרון מתאים מבחינה כלכלית והתלווה לכך קסם של משהו חלוצי וראשוני שחסר בכל אחת מהאלטרנטיבות שעמדו בפנינו...
התחלנו בפניות לצוות ההקמה בראשות לובה אליאב, ששכן אז עדיין במשרדי הקריה בת"א. באחת הפניות נוצר קשר עם חברת "עפר וסלע" שעסקה בעבודות פיתוח באזור והוצע לאיציק לעבוד שם כטרקטוריסט. בסביבות ינואר 1962 הוא ירד לעבוד בערד והתגורר, יחד עם עובדי החברה, במחנה "נפטא" שכלל מספר אוטובוסים ישנים.
באפריל 1962 נישאנו. קבלנו אמנם מכתב ברכה יפה מלובה וצוות ההקמה, אך התאכזבנו מאוד לשמוע כי בנית שכ' ראשונים טרם הסתיימה וכי לא נוכל עדיין לעבור לגור בערד....
עברנו לגור במלון דירות בב"ש, כדי להיות "קרובים" יותר לערד.מדי יום איציק היה נוסע לעבודתו ב"עפר וסלע" ואני הייתי עולה על האוטובוס, ג'י אמ. סי. ישן ונוסעת כשעתיים הלוך ושעתיים חזור בתוואי הזמני, המאובק והבלתי סלול עדיין של הכביש, רק כדי לשמוע ש"אין עדיין אכלוס"... (מאחת הנסיעות אני זוכרת היטב את דני גברון וויקטור זיו, שני צעירים שפטפטו אנגלית ומשכו את תשומת הלב בלבושם ה"אנגלי" – גרבים לבנות עד הברכיים ומכנסיים קצרים).
באחת השבתות החלטנו לעשות מעשה ונסענו לערד על גבי האופנוע שלנו. הגענו מכוסים ב"פודרה לבנה" למחנה הריק, להוטים לבדוק את מצב האסבסטונים, אבל שומר המחנה, מרק, אסר עלינו להיכנס. רק אחרי דין ודברים קלטנו שאין כל בעיה לגשת באופן עצמאי לשטח הבניה, ואמנם, במו עינינו ראינו שהצריפים לא גמורים עדין....
כך נמשכו הדברים עד יולי 1962, כאשר באחד הביקורים הציעה לי מזכירת החבל אלינוער, לעבוד במשרדי החבל כפקידה. ללא שהיות ארזנו את מיטלטלינו ועברנו לגור במחנה הקדמי. קשה לתאר את הקסם, היופי העניין ומידת האינטנסיביות שאפיינו את החיים במחנה הקדמי. מצד אחד הנופים הפראיים, המשתרעים למרחקים, מאהלי הבדואים, האוויר המשכר, הזריחות והשקיעות הנפלאות, הנסיעות ב"סטיישנים" בעלי ההנעה הקדמית, האווירה המיוחדת במסעדה של ברוך שמוקמה,טרם הקמת מבנה האבן, באחד מחדרי המחנה הקדמי , אווירה בסגנון ה"מערב הפרוע". ( לא רק עובדי החבל סעדו ולנו שם אלא גם נהגי משאיות כבדות ועובדי עבודות עפר),הסרט שמגיע פעם בשבוע באוטובוס ארוז ב "גלגלים" ומוסרט בחוץ, בחצר המחנה הקדמי, על גבי כסאות אותם מוציאים מהמשרדים, ה"רדיו- טלפון" היחיד, ומצד שני החזון המודרני, המהפכני באותם ימים ומעורר ההשראה, שהותווה בידי לובה אליאב ובא לידי ביטוי בכל העשייה היומיומית :
על קיר מזכירות החבל, בה ישבתי, היו תלויים "דוחות התקדמות" שפרטו שלבי תכנון וביצוע וסומנו בסיכות צבעוניות. על קיר אחר התנוססה מפה גדולה של תכנית האב המקורית, ה"כוורת" על ארבע שכונותיה. על אחד השולחנות היה מונח "קיט" אדריכלי של בתי הפטיו לעתיד לבוא, פרי תכנונו של ג'רלד זייפרט , שתכנן מודל לבית מדברי. בנוסף למהנדסים ולאדריכלים שנמנו על צוות החבל היו גם במחנה יועצי חוץ כמו פרופ' דייויד פישר וקרלו רודס האמריקאיים שהביאו אתם יידע בתכנון ערים וניחוח חו"ל, סטודנטים להנדסת בניין וארכיטקטורה מהטכניון שעבדו בערד בחופשותיהם, צלמי סרטים, בימאים וצוותי צילום של המרכז להסברה, משלחות נכבדות מהארץ ומחו"ל שהיו נוחתות מדי פעם במטוסה הקל של הטייסת רינה לוינסון, יזמים, פקידי משרדי הממשלה, ארכיאולוגים ומשלחות חפירה, צוותים מהמחלקה לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית, שליוו את תכניות האכלוס במחקר שוטף....הייתה באוויר תחושה של הרפתקה מסקרנת ומתמשכת, אבל גם בטחון בעובדה שערד היא ילד התפנוקים של הממסד ומקור גאווה גדול לכל המשתייך אליה.
כל אורח שהגיע, היה נלקח אחר כבוד, בקפיצות של ה"סטיישן" על גבי הגבעות והסלעים, לראות את המצפור ואבוי למי שלא התלהב ממראה הנוף רב-ההוד וראה מול עיניו גבעה חשופה בלבד.. צוות ההקמה כולו התגורר במחנה הקדמי מדצמבר 1961 והיה מגוון מאוד מבחינת גילאים ותפקידים. היו המהנדסים והארכיטקטים( ביניהם אישה יחידה – אילנה ברנזון, שתכננה ופקחה על הקמת מבנה העיריה של היום), היו שרטטים והיו דמויות מעניינות שלכל אחד מהם סיפור חיים מיוחד –אהרוני הגנן, קופל הגזבר, ראובן שדה, יצחק שחם מנהל המחנה- (כולם הלכו לעולמם) הנהגים רמי טלבי ואבי כהן, מיכאל פלד מנהל המחנה השני – ועוד רבים אחרים. הצוות המגוון הזה התלכד והתגבש סביב התכנית רבת החזון של לובה אליאב ולפי דרישתו ירד לערד כדי לתכנן את העיר מהמקום בו תיבנה ולא מהמשרדים בת"א. יום העבודה במחנה הקדמי היה מתחיל בשמונה בבוקר ומסתיים בעשר בלילה. ביום חמישי היה המחנה מתרוקן והצוות היה עולה "צפונה" בדרכים הבלתי סלולות עדיין לסוף שבוע מנוחה, או , לפגישות עם משרדי הממשלה השונים.
התיקיות במזכירות החבל "התפוצצו" מרוב פניות של אנשים המבקשים להימנות עם תושבי העיר.המתכננים חזו לערד צמיחה לגודל של 50 עד 60 אלף נפש בתוך שלוש שנים והבטיחו שהתכנון יתבסס על הפקת לקחים משגיאות תכנון שנעשו בארץ בשנות החמישים ועל ניסיון כלל עולמי בבינוי ערים. כמעט כל שבוע היו מגיעות בין 20 ל-30 פניות של זוגות צעירים, יזמים מכל התחומים וגם של אנשים שניכר כי הם מבקשים לפתוח דף חדש בחייהם. ( למרבה הצער, תיקיות אלו אינן קיימות כנראה בארכיון ערד ולדעתי הן הועברו עם סיום חבל ערד באפריל 1965 לארכיון משרד העבודה).
לחדר מזכירות החבל הגיעו גם כל המרואיינים לתפקידים פוטנציאליים בעיר ויחד עם נהג האוטובוס היחיד המתינו שעות לשעת החזרה של האוטובוס לבאר-שבע. אני זוכרת ביניהם את רותי נחמני ז"ל, בהמשך המנהלת הנמרצת ובעלת המעוף של ביה"ס "יעלים", שהטביעה חותם גדול על מערכת החינוך בערד מגיעה לפגישות אלו ולצידה יורם בן ה-7 או ה-8.בחדר הסמוך עסקו זהר גינדל ותמה שוחט, עובדת סוציאלית במקצועה, בראיון הפונים להתיישב בעיר. שם צמח לראשונה המיתוס המפורסם של ה"סלקציה" שלדאבון הלב כל אחד מחבר סביבו עד היום תלי תלים של פרשנויות והסברים ממיטב דמיונו והשקפת עולמו... למעשה הוטל עליהם למיין מקרב הנרשמים משפחות צעירות, רצוי עם ילדים בגיל גן וביה"ס, כשלפחות לראש המשפחה מובטח מקום עבודה. המיון התבצע מול מספר הצריפים שהוקמו. מיון אחר התבצע לגבי חמש החנויות הראשונות – מכולת, חנות ירקות, אטליז, מספרה וחנות לכלי בי ת. על כל אחד מהניגשים למכרז הוטל להפקיד ערבות כספית על מנת להוכיח את רצינותו. כך זכורות לי כל ההתכתבויות עם נח גרוס, דב סולומון, מש. הרטמן, יסטרוב, גרוסקופ וכהן, שכולם זכו במכרזים אלו וכל אחד מהם הפך להיות "מוסד" יחיד ומיוחד במינו בחיי ערד בהמשך. בספטמבר 1962, אחרי דחיות חוזרות ונשנות, התקיים בקריה, על הדשא שליד משרד העבודה, מפגש ראשון עם המתיישבים הפוטנציאליים. מפגש זה צולם בסרט ואפשר לראות בו פנים צעירות שנמצאות עד היום בערד – ציפי ואבינועם יניר, צביקה פז, רחל סורקיס, אורי פרי, חיים גרוסקופ במדי צבא, וגם כאלו שעזבו את ערד במשך השנים – דני גברון, ויקטור ושלי זיו ואחרים. מערד הגיעו למפגש יצחק פונדק (מנהל החבל מאז יוני 1962) וזוהר גינדל, תמה שוחט, ראובן שדה, אלינוער מזכירת החבל ואני. בהתרגשות רבה חילקנו לנוכחים דף מידע על החזון של ערד, מעלותיה האקלימיות והגיאוגרפיות, על היותה העיר הראשונה בארץ שמתוכננת מראש, קרבתה למרבצי פוספטים, שיש, גז טבעי ומפעלי ים המלח.
יחד שמענו כולנו מיגאל אלון, אז שר העבודה, שבערד יהיה אמנם קשה, אך הקושי מתגמד מול האתגר הגדול, כי הנגב הוא יעד הפיתוח מספר אחת במדינת ישראל ובנוסף לערד המדינה מתכוונת לפתח בגדול את אילת, אשדוד ובאר-שבע.הנאספים הקשיבו בעניין ובכבוד לתיאור החזון המרשים וסדר העדיפויות הלאומי, אך שאלותיהם נסובו בעיקר סביב הפטור ממס הכנסה, מוסדות חינוך לילדים, קצב סלילת הכבישים לבאר-שבע וסדום, תנאי המגורים – כל אותם נושאים שבחמש השנים הבאות ואולי עד היום, עתידים להעסיק את התושבים יותר מכל. באותה תקופה, או אפילו קצת קודם לכן, התחילו לנבוע סדקים ראשונים בתוך צוות ההקמה. סדקים אלו התפתחו מאוחר יותר לכלל קונפליקט רציני שעירב בתוכו את קבוצת המתיישבים הראשונים. סופו של תהליך ארוך ורב תהפוכות זה היה הפיכתה של ערד לישות מוניציפלית עצמאית ונבחרת, אך לחלק מאתנו היה זה שיעור קשה, מאלף, משמעותי ובלתי נשכח בפוליטיקה מקומית, בתהליכים חברתיים, בטבע האנושי ובמורכבות החברה הישראלית על כל רבדיה וגווניה.
כאשר לובה אליאב תכנן והעלה על הכתב את חזון הקמת עיר חדשה במדבר הוא התבסס בתכנון ובעשייה על סקרים אקדמאיים בכל התחומים הרלבנטיים : גיאוגרפיה , גיאולוגיה, ארכיאולוגיה, תחבורה וסוציולוגיה.הוא קיבץ סביבו אנשי מקצוע ש"נדבקו" בהתלהבותו, בראיה ההיסטורית שלו, ועבודתם הושפעה מהשראתו. אבל במאי 1962, על רקע של חלוקי דעות וריב סמכויות עם משרדי הממשלה בנושא מחצבי הפוספטים, לובה התפטר. אחריו התפטר גם סגנו, לוי ארגוב ובמקומם התמנו אל"מ במילואים יצחק פונדק וזוהר גינדל.סגנון הניהול של פונדק, שבא מהתחום הצבאי, היה שונה בתכלית מסגנון הניהול של לובה. עד מהרה החלו חילוקי דעות בינו ובין בכירי הצוות. חלק מהמהנדסים התפטר ועזב את ערד, חלקם המשיכו לעבוד בחבל וחלק התפטרו מהחבל אך מצאו מקומות עבודה אחרים ונשארו לגור במקום. התנגדות עובדי החבל למספר החלטות ניהוליות של פונדק וקצב הפיתוח של העיר נתקלה בהתנגדות קשה מצדו והדברים גלשו לפסים מאוד אישיים, להשמצות ומניפולציות שונות.
אחד משיאי הקונפליקט אירע בסוף שנת 1963 , כאשר, בהתאם להמלצת הסקר הסוציולוגי, נבחר ועד תושבים, דבר שפונדק התנגד לו בחריפות רבה, ואמנם חילוקי הדעות בינו לבין הועד הלכו החריפו והתושבים התפצלו בין תומכי פונדק לבין תומכי בייגה (אברהם שוחט), אז מנהל סניף סולל-בונה במקום, שנבחר לעמוד בראש הועד.
מאבק אישי וציבורי זה נמשך עד שנת 1967. לאחר תקופה של כהונת שתי מועצות ממונות מטעם משרד הפנים, הראשונה בראשות פונדק והשניה בראשות זאב חיימוני, נבחרה בערד מועצה נבחרת בראשות בייגה (אברהם שוחט)
הדים מפורטים לתהליכים משמעותיים אלו בחיי הקהילה הצעירה אפשר למצוא בקטעי עיתונות מאז, בידיעון המקומי, בפרוטוקולים של ועד התושבים ובספרו ( באנגלית ) של מייק אהרונוב שגר בערד וכתב מחקר בשם "עיר פיתוח". ב-11.11.1962 אוכלס הצריף – האסבסטון הראשון ע"י המשפחה הראשונה . איציק ואני המתנו עוד חדשיים או שלושה ( המקרר עדיין לא הגיע...) עד שעברנו לצריף שהוקצה לנו – 49/2. למרבה המבוכה, הצריף שהוקצה לנו היה צריף מהטיפוס ה"גדול" – 52 מ"ר לעומת 48 מ"ר שהוקצה לזוגות ללא ילדים. זכות זו נפלה לידינו כי שובצנו בשורת "עובדי החבל" וכך למדנו לדעת כי גם בעיר קטנטונת שמונה כ- 100 משפחות יש "שכונות" ו"מעמדות" – עובדי החבל, עובדי סי.אי. סי. וכדומה...
מהתמונות מאותן שנים ומדפי הידיעון המצהיבים אפשר ללמוד מעט על ההווי המיוחד של "שכונת ראשונים" : שכונה קטנה ש" נזרקה " בלב הרי יהודה כמו קוביות משחק של ילדים. עדיין אין מדרכות בין הצריפים, רוחות עזות וקרות מנשבות בלילות, ולפחות בלילה אחד גם העיפו גגות, בתחילה גם אין "פרגולות" והכל חשוף וצהוב.המים צהובים ומחלידים כל כביסה, אבל יש חוגים, ויש ילדים ברחובות, ויש הצגות והרצאות, חברויות חדשות נוצרות וכל אירוע קורה "בפעם הראשונה" – ילד ראשון או ילדה ראשונה נולדים, כיתת בית ספר נפתחת, מעון ילדים נפתח, ההרשמה לגנים, הבנק הראשון נפתח, נוסף עוד אוטובוס, הסרטים עוברים להקרנה במלון של נויברג ואחר כך לקולנוע של הופמן,בנית בריכת המים,הנחת אבן פינה למלון, מסיבת פורים ראשונה וסוערת, הכנות ליום השנה להתנחלות.....
חלק מתושבי השכונה הועסק במפעלי ים המלח, חלקם כעובדי "החברה האמריקאית". אלו היטלטלו מדי יום בדרך מפרכת לסדום.חלק אחר עסק בעבודות בניה או עבודות הקשורות בבניה – נגרות, אינסטלציה,חשמלאות, תובלה. נוצרו שותפויות שונות או קואופרטיבים – כמו "מתכת ערד" ו"מובילי ערד".השמועות סיפרו לפחות על תושב ערד אחד שפרנסתו היא ממכירת תירס על שפת הים בתל-אביב בקיץ, ולימים אותו תושב הפך להיות בעל הטלוויזיה הראשונה בעיר וכולנו הוזמנו לראות מחלונו את מצעד יום העצמאות שהוקרן ב-1967...
לא כל הנשים עבדו, למעט בעלות מקצועות כמורות, גננות ואחיות, אך היו יזמות שונות כמו הוראת שפות באופן פרטי או הדפסות בבית, תפירה וסריגה. דלתות הבית לא היו נעולות רוב שעות היום ולפעמים גם בלילות והחוגים הפופולריים ביותר היו אלו שהתקיימו באופן בלתי פורמלי בישיבה על הגדרות של המדרכות. ב"חוגים" אלו טעמתי לראשונה את מטעמיה הטריפוליטניים של שכנתנו מרים אהרוני, אשתו של הגנן ולמדתי מאבא של דינה שדה, ירושלמי גזעי, להכין תבשיל של אורז ושעועית.והיו גם קשיים אישיים ומצוקות. מטבע הדברים ערד אפשר לרבים לפתוח דף חדש בחייהם. לפעמים בהצלחה,אך לפעמים לא, ומהקהילה הצעירה והחדשה לא נעדרו, למרבה הצער, בעיות כמחלות נפש, ניסיונות התאבדות או בעיות אישות ועבר פלילי.בדיעבד היום אפשר גם לדעת שבין הראשונים היו לא מעטים שכילדים חוו את השואה אך בשנות הששים, לפני משפט אייכמן, לא היה מקובל לדבר על כך והייתה אפילו נטייה להצניע פרט זה, כך שהנושא לא דובר. את הצריפים ריהטה כל משפחה לפי טעמה וכיסה, ולפי הסגנון שהיה מקובל בכל הארץ בשנות השישים. אנחנו ריהטנו את ה"סלון" שלנו במיטת סוכנות מכוסה בכיסוי בד, הוספנו שולחן קש עגול ולתפארת המליצה הוספנו גם וילונות מיוטה. במטבח הותקן תנור חימום על גז בשם "אסקוט". תנור זה חימם גם את המים במקלחת ולהדלקתו נדרשה רמת אינטליגנציה גבוהה במיוחד. התנור הותקן בהסתמך על אספקת גז טבעי מצינור הגז, אך הדבר לא יצא כל כך לפועל..
מאמצים מיוחדים השקענו בהתעלמות מהעובדה שכאשר בצריף אחד מתעטשים נשמעת מחצי הצריף השני ברכת "לבריאות"....
בשבתות היינו מזמינים את חברינו – תמר ( הגננת) ואמציה סדן, דינה ( מארגון אמהות עובדות) וראובן שדה (ארכיבר החבל שהיה הראשון שהגיע עם לובה למחנה הקדמי), אמירה וגיורא קרול, חגית ועמנואל מרק- יושבים על המרפסת, מול הדלת הצבועה בכחול עז ומול נוף הגבעות המקסים, ומנגנים לעייפה שוב ושוב את אותם שני תקליטים – להקת "האורגים" ומקהלת הצבא האדום. ראובן, מצדו, היה מארגן לכולנו טיולים למיטיבי לכת, עד שלא היה כמעט בסביבה ואדי או מאהל בדואי שלא הכרנו.( בעקבות ידידות שראובן פיתח עם בדואים שעבדו בערד התפתחה יזמה למפגשי הדברות עם הבדואים, אך יזמה זו הסתיימה כשם שהתחילה).
קבוצות חברים שלנו מכל הארץ היו מגיעים במיוחד או במהלך טיולים בסביבה, ישנים על רצפת הצריף, מתלהבים מה"חלוציות". גם הדודים מאמריקה לא דילגו על ערד בביקורם בארץ, והמשפחה המורחבת כולה, כולל אחים ואחייניות, לא נבהלה מתלאות הדרך והרבתה בביקורים. אבא, ללא מלים מפורשות, אך במספר הערות או במבע פניו, מבהיר שהוא נפעם ונזכר בעלייתו ארצה בשנת 1925 עם הכשרת "החלוץ".אימא, עקרת הבית העירונית והפדנטית, מנסה לשווא וללא הצלחה להלחם שוב ושוב בגרגירי האבק העקשניים, אימא של איציק נזכרת בילדותה במושב מרחביה בשנת 1912 ומבקשת ש"לא נגור בצריף הקיצוני" מטעמי בטחון, ואבא של איציק מתקין לנו מזוזה ומארגן חבל כביסה מאולתר לנוחיות עקרת הבית הצעירה... אני המשכתי לעבוד במזכירות חבל ערד, מעורבת עד למעלה מראשי בקונפליקט המקומי ובכל הלהט ( וייזכרו מאותה תקופה ראובן שדה, "יול"- יהושע יולביץ, יוקי גור, רותי פז, ציפי יניר וכמובן תמה ובייגה בראש). איציק המשיך בעבודתו כטרקטוריסט ב"עפר וסלע",ועם הדי 8 יישר את המכתש שעליו עומד כיום האצטדיון, את האזור עליו בנויה כיום שכונת יעלים והמסובך והקשה ביותר – פריצת הדרך לסדום.
בערך באפריל 1963, תוך כדי עבודות יישור קרקע בשכונת יעלים, התהפך הטרקטור עליו עבד איציק עד שנשקפה סכנה לחייו. מי שחילץ והציל אותו מהטרקטור ההפוך היו חברי "מתכת ערד" שעבדו בסמוך – "יול" ז"ל, שמעון אזולאי ז"ל ויאיר גוזני, דרור אחיעזר, יואל לוי ורפי אופנהיימר. ספור החילוץ הדרמטי הפך לחלק מהפולקלור המקומי, כמעט כמו ה"בקבוקים" של ד"ר פרנק,לידת התאומים של כרמיאלי בזמן ניתוק הכביש ועוד סיפורים שהשתיקה יפה להם. הסיפור הוא גם חלק מהפולקלור המשפחתי שלנו: על קיר ביתנו תלויה תמונה של כרמלה גור "הציירת של ערד", בעלת האישיות המיוחדת והבוהמית. התמונה מתארת את בנית הקטע האמור בשכונת יעלים ומזכירה לנו עד היום את האירוע.
באוקטובר 1963 פתחה חברת "עפר וסלע" מפעל שיש בערד. המפעל היה אמנם קטן ביותר, אך בעיתונים מאותה תקופה הוא מוגדר כ"מפעל הראשון בערד". המפעל, בעצם משור אחד גדול ומגרסה שמוקמו תחת סככה באזור התעשייה, עיבד פלחי אבן מקומית. פלחי האבן נשלחו לריצוף של בתי מלון בתל-אביב, בקיסריה ובירושלים וגם ל"מסעדה של ברוך נויברג" שהחלה להבנות אז. איציק התמנה למנהל המפעל וכך, כפי שזה נראה כיום, הונח הנדבך הראשון והרציני לאחיזתנו בערד. השנים 1963 ו-1964 היו שנים "פוריות" מאוד בערד. ידי אחות טיפת חלב שרה רונן, שהכירה כל משפחה ומשפחה על סיפוריה, וידי סימה וולך, נהגת האמבולנס המיתולוגית, היו עמוסות עבודה. היו חדשים שבהם נולדו תינוקות כל שבוע. ה"בום" הגדול ביותר התרחש בשורת צריפים שלמה של זוגות צעירים שהפכו להורים לילדיהם הבכורים – משפחות בן-צבי, אופנהיימר,קמחי, סער, קרול, . קלדרון, פרידמן, סדן שוחט, נחמני, . ברלב ואנחנו ( ואולי שכחתי אחד או יותר)בידיעון המיוחד ליום ההתנחלות כתב על כך עמוס סער פיליטון קצר שנקרא "ילדי החורף הראשון של ערד".לילידי אותו שנתון הצטרפו גם ילדים שהיו "מספר שניים" במשפחתם כמו משפחות כדורי, יניר, שדה ועוד. חלק גדול מילדים אלו , שהורתם ולידתם בערד, אף סיימו את חוק לימודיהם, כולל תיכון, בערד. ניתן לומר שהם גדלו עם העיר ומעניין לבדוק האם יש מאפיין כלשהו לקבוצה זו או לזיקתה לערד.
גיא נולד באפריל 1964. כחדשיים לפני הלידה נותק הכביש לערד מפאת שיטפונות שהציפו את האספלט והעיר הייתה בהסגר. האספקה הבסיסית הועברה באמצעות הליקופטרים ( טייס אחד שזכור הוא אליעזר כהן "צ'יטה", כיום ח"כ) והתושבים תודרכו כיצד לנהל את משק הבית בזמן חירום. ( על תדרוכים אלו, שנשמעים מצחיקים היום, אפשר לקרוא בידיעונים הישנים). משלחות של תושבים יצאו לחזות בכביש ה"שבור" ובזרמי המים הגועשים שכה אופייניים לחבל ארץ זה ולואדיות שלו. מחלונות המשרדים בחבל ניתן היה לראות נשים בסוף הריון מועלות להליקופטרים ומפונות מהעיר. זוג התאומים לבית כרמיאלי נולד, בסיוע האחיות מרגלית טביב ורחל מיכאלי , בלילה סוער במיוחד, על שולחן המרפאה בצריפים וכולנו שמענו וראינו את הקולות כאשר ההליקופטר הגיע באישון לילה והטיסם ל"סורוקה". עד אפריל הכביש תוקן, והגבעות והואדיות בדרך לערד פרחו בפריחה מרהיבה וססגונית שכמותה ראינו רק שלוש או ארבע פעמים מאז, בשנים גשומות במיוחד.
מתוך עקרון ( חלוצי?) התעקשתי שלא לעבור לקראת הלידה לבית ההורים ( שעברו לירושלים עקב תפקידו של אבא כמנהל המדפיס הממשלתי) וללדת ב"הדסה" שנחשבה אז מתקדמת יותר מ"סורוקה". ואמנם נדמה לי, שהנסיעה באמבולנס על הכביש המשובש ומלא המהמורות מהשיטפונות תרמה לזירוז הלידה. מכל מקרה, היה שווה להתרגל ל"סורוקה" כי היה עלי לחזור לשם לפחות עוד פעמיים ( הילה נולדה ב- 1967, עדיין בצריף, וארנון נולד ב- 1975 בבית שבנינו במה שנקרא אז "שלוחת חצבים". שלושתם סיימו את ביה"ס "עופרים" ויותר מאוחר את התיכון בערד.גידול הילדים בקהילה קטנה וצעירה, רחוק מסבים וסבתות, היה מאופיין בעזרה הדדית, בהווי של ילדים שגדלים כמעט יחד בתוך מעין משפחה מורחבת שחוגגת יחד חגים ושבתות ומבצעת "בייבי סיטר " בתורנויות. כל סרט שהוקרן בקולנוע של הופמן ( עם תרגום בצד, כמובן) היה מופסק מספר פעמים כאשר הופמן, במבטא דרום אפריקאי כבד, מכריז : משפחת X או משפחת Y, נא לגשת לילדים, השומרים מוסרים שהם בוכים..... והעליצות באולם הייתה רבה...
אחרי חופשת לידה קצרה חזרתי לעבודה בחבל, לאחת התקופות הסוערות והאמוציונליות ביותר בתולדות המאבק על המנהיגות המקומית. באפריל 1965 הוחלט על סיום חבל ערד. לעיר מונתה מועצה ממונה בראשותו של פונדק. המאבק היה מורכב ועל ידי חלק גדול מהתושבים פורש כנובע ממניעים אישיים, אך היו בו גם הבדלי השקפות וערכים ותפיסות עולם שונות. חלק מהתושבים סרב להתנתק מהקשר אל משרדי הממשלה וההטבות שהיו כרוכות בו כמו אי תשלום מסים עירוניים וחלק אחר קשר בין פיתוח לבין עצמאות מוניציפאלית וראה במצב העניינים הקיים דמיון ל"פקידות הברון", חלק אחד רצה להנציח את ערד כעיר קטנה ואינטימית וראה בכך תנאי הכרחי לאיכות חיים והחלק האחר חתר לקיום החזון של פיתוח הנגב וצמיחת העיר לממדים שיועדו לה. היו תושבים שסירבו לקבל את עצם הערעור על סמכותו של פונדק, ראו במאבק חוסר נאמנות ,וחתירה בלתי יאה תחת השלטון הקיים, מבלי להתייחס כלל לגופו של ויכוח. עם תום חבל ערד התחיל עבורנו מה שאני קוראת "פרק ג'" של חיינו בערד. שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים ששינתה דברים רבים בחיינו, וגם בסדר העדיפות הלאומי. ראובן שדה, חבר קרוב, נהרג בפריצה לעיר העתיקה בירושלים. חברים קרובים אחרים – כאמציה ותמר סדן, דני ואנג'לה גברון – החלו עוזבים את ערד. אנחנו עברנו לבית שהתחלנו לבנות במסגרת " בנה ביתך בערד" פרוייקט שהיה אז ראשון מסוגו בארץ. רכשנו חברים חדשים שהגיעו לערד בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים בעקבות צמיחת מפעלי הפוספטים והתשלובת בכימית וגם בעקבות שמה הטוב של ערד שהלך לפניה כעיר מתקדמת, בעלת איכות חיים. אני פניתי ללימודי עבודה סוציאלית והתחלתי לעבוד במקצוע . איציק עזב את "שיש ערד" ועבר לעבוד ב"פז " באר-שבע. בייגה ( אברהם שוחט) נבחר ב - 1967, כאמור, לראש המועצה הנבחרת הראשונה. ברוב מרשים של קולות תושבים ועם תמה לידו הוא הפך להיות ראש מועצה כריזמטי, בעל כושר מנהיגות, כושר ביצוע מרשים וניהול קפדני, איכותי וישר. בבסיס הניהול של העיר עמד החזון של הקמת ערד שהוא היה שותף לו מאז הצטרפו הוא ותמה לצוות ההקמה בשנת 1961.
ערד נבנתה וגדלה והפכה לקהילה תוססת עם מוסדות חינוך ותרבות ושירותים עירוניים ברמה גבוהה, עם מסורת התנדבותית ו"גאוות יחידה".פיתוח המפעלים הכימיים משך תושבים חדשים, מהם רבים שתפסו עמדות מפתח ותרמו לעיר את כשרונותיהם ויכולותיהם. פיתוח העיר תרם לכך שחלק מבני הדור השני של הותיקים חי ועובד כיום בערד, דבר שהוא מקור גאווה להוריהם ולהם.
עברו קרוב ל- 42 שנה. כיום אנו שוב על פרשת דרכים ועלינו לקבל החלטות. ילדינו, שבגרו, בנו את ביתם מחוץ לערד. חברים רבים, מהם קרובים יותר ומהם פחות, עוזבים את ערד. הקשר עם המשפחה המורחבת שכה חשוב לנו ותמיד זכינו בשלו להתפעלות ( מה, הגעתם מערד???) קשה יותר ויותר עם השנים. לפעמים נדמה לנו שמדובר ב-כמעט 42 שנות שירות שמגיעות בקרוב לסיומן ולפעמים....אבל זה סיפור אחר ושייך למקום אחר לגמרי.