משפחת יניר
הכרנו בקיבוץ חמדיה. שנינו הגענו לקיבוץ במסגרת "השלמוֹת" של גרעיני התנועה המאוחדת. אבינועם מתל- אביב ואני - חמש שנים אחריו - מקרית חיים.
בחמדיה נישאנו ושם נולדה בתנו הבכורה יונת.
לאחר 10 שנים בקיבוץ (אבינועם) , וחמש שנים (ציפי ) החלטנו לעזוב. חיפשנו סגנון חיים שיאפשר לנו חיים עצמאיים, אך לא יהווה מעבר חד מדי ולא יעמוד בסתירה מוחלטת לחיי הקהילה והחברה להם הורגלנו בקיבוץ.
בעיני הורינו היה רעיון ההתיישבות ב"קצה העולם" מאיים משהו - אך מבחינות רבות ראו בנו ממשיכי דרך, שכן גם הוריו של אבינועם וגם הורי היו חלוצים שהגיעו לארץ בתחילת המאה העשרים.
כששמענו על עיר חדשה המוקמת בנגב היה זה אך טבעי בעינינו ללכת ולהתיישב בה. אחרי פגישה עם אנשי 'חבל ערד' שנערכה בקריה בתל אביב נמצאנו מתאימים, מבחינת עיסוקינו, להיכלל בין המתיישבים הראשונים, והתחלנו בהכנות.
אבינועם התקבל לעבודה בחברה האמריקאית שעסקה בבניית סכרים בים המלח והחל לעבוד שם עוד בטרם היה ביתנו בערד מוכן לאכלוס.
בעיצומם של סידורים לקראת המעבר, החלטתי לרדת דרומה כדי לחזות במו עיני בהתגשמות החלום של בית למשפחתנו הקטנה. לא היה בנסיעה זו, מן הנופים הירוקים של עמק יזרעאל אל דרכי הנגב השומם, דבר היכול להמחיש טוב יותר את העובדה כי עתידים אנו להיות חלוצים בארץ לא נודעת...
שעת צהרים. השמש קופחת והחום בשיאו. חמישה נוסעים באוטובוס מאובק המפלס דרכו מבאר שבע מזרחה, מִטלטל ונאנק עם כל קפיצה בדרך העפר המפותלת ומלאת המהמורות.
מבעד לחלון נשקפים הרים חשופים זרועי סלעים ואוהלים בודדים נטועים פה ושם. מרחבי המדבר פרושים עד אין סוף ומלווים אותנו לאורך כל הדרך. מבטי המודאג חולף על פניו של אחד הנוסעים. הוא מסתכל בי, קם לפתע ממקומו ועובר לשבת לידי. מתעניין לסיבת נסיעתי לערד. פקיד ממשלתי הוא, ונוסע מדי שבוע לסידורים עם צוות ההקמה.
הדרך ארוכה ומותירה בידיו זמן רב לסיפורים על עבודתו, על העיר החדשה ההולכת ונבנית, על אנשי החבל העושים את מלאכתם נאמנה, ועל תכניות גדולות שיתממשו כאן בעתיד. שיחה מרככת, מרגיעה.
ערד.
אור חזק בהיר ומסנוור.
עיניי משוטטות סביב. נופי הבראשית מלאי הוד וקסם, אך נראים כמאיימים בריקנותם ובשיממונם. את השקט הכבד שמסביב פולחת מדי פעם קריאה חדה של עורבים... קרע...קרע...קרעעעע....
בתי האסבסט מונחים כשורות של קוביות אפורות על הקרקע. כמה מהם – כמעט הושלמה בנייתם, אך סביבם תעלות עמוקות, חלקי בריכות ביוב, קורות עצים וחומרי בניין. פועלים עובדים במלוא המרץ. רעש הטרקטור החופר והלמות הפטישים של מקימי הבתים מפרים את הדממה הנצחית - כמו אינם שייכים כלל לעולם מדברי זה...
אני מהלכת בינות לחפירות ומצבורי הקרשים, מנסה לדמיין את ביתי הקט כאן.
מחשבותיי נודדות... כיצד ייראו חיינו במקום שומם ומרוחק זה, וכיצד אגדל פה את יונת בת השלוש...
חזרה צפונה, ואנו בעיצומה של סופת אבק מדברית. עמודי חול צהבהב מחוללים סביב עצמם לאורך דרך העפר, וסופם שהם מִתמרים אל על ומתפוגגים אל תוך ענני האבק שמעלים גלגלי האוטובוס.
כדי להפיס את דעתי ולמתֵן את המעבר הקשה מעמק יזרעאל לערד מבטיח לי אבינועם כי עוד לפני שנגיע למדבר נקנה שואב אבק . ולא זאת בלבד, אלא שבדרכנו לביתנו החדש נעצור במשתלה שבבאר-שבע ונעמיס על משאית המיטלטלין שלנו עציצי צמחים ופרחים – רבים ככל שארצה...
****
באחד עשר לנובמבר 1962 לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת הגיעה מכונית המשא עמוסת החפצים, בתוספת של שואב אבק ועציצים ירוקים ליעדה הסופי.
אנו חונים מול ביתנו החדש.
מצב הרוח מרומם. צריף האסבסט הקטן משול בעיני לארמון מופלא שכולו שלנו, וסופו שיהפוך למקום חמד, נווה במדבר. בכל יום אני תרה סביב ורעיונות חדשים צצים במוחי. מה להוסיף, איך ליפות וכיצד להפוך אדמה צחיחה לגינה פורחת. עוד לפני תום הסתיו הופך אבינועם את קרקע הלס, עודר ומפורר את גושי האדמה הקשים כאבנים ומכין את השטח שבקדמת הבית לשתילה. למחרת הוא מבשר לי בפנים קורנות כי הפתעה גדולה מחכה לי בחוץ...
ומעשה שהיה כך היה:
בשכונה הקטנה מועסק שומר בדווי. מדי ערב מופיע השומר רכוב על סוסו. הסוס נקשר לעמוד למשך הלילה, והשומר עומד על משמרתו עד עלות השחר. וכך מדי יום ביומו ממלא כל אחד את תפקידו על הצד הטוב ביותר: השומר פוקח את עיניו ומסייר בין הבתים, הסוס מטיל את גלליו ליד העמוד, והערימה הולכת וגדלה...
שק הגללים שהביא אבינועם עומד בחוץ בכל תפארתו ומדיף את ריחו העז למרחוק. גללי הסוס מוטמנים באדמה ושתילי הפרחים שנשתלו נהנים ממזון ומחום רב. השתילים צומחים במהירות והפריחה מדהימה את כל רואיה. לוע-הארי בצבעיו העזים מתרומם לגובה, ציפורני החתול בכתום וצהוב והמנתור הסגול עומדים כבתוך גלים ירוקים של שיחי כובע הנזיר עטור המצנפות הצבעוניות. חגיגה מדהימה של ריחות וצבעים. העיניים רואות והלב מתרחב!
תיירים באים לערד כדי לחזות בעיר הפלאית שצצה לה, יש מאין, במרחבי הנגב החשופים. האוטובוסים נכנסים לשכונת האסבסטונים ונעצרים מול ביתנו. המדריך מצביע על הגינה היפהפייה ומסביר כי גם במדבר אפשר לגדל פרחים – הפלא ופלא!
חברים מקיבוצנו הפורח בעמק בית שאן מבקרים ועומדים משתאים מול שפע הפריחה ואנו מוזמנים לקחת חלק בתחרות הגינות שנערכת בחמדיה... מומחי גינון הנדרשים לתופעה באים ומסבירים כי "הכול הודות לגללי הסוס"...
****
על אף השממה שמסביב החיים במקום רוחשים עניין. אנו נמצאים במעין כור היתוך קטן. אנשים נקבצו ובאו ממקומות רבים ומרובדי חברה שונים. מקצתם בעלי כישורים כאלה ואחרים, ולכל אחד שאיפות ויעדים משלו. כולנו יחד יוצרים פה מיקרו חברה שהמאחד את כל פרטיה הוא הרצון להיות שותפים לחזון של בניית עיר מצליחה בעלת יתרונות ונתוני פתיחה מצוינים: אקלים יבש ובריא, קרבה לים המלח ואפשרות לפיתוח תיירות, אוצרות טבע המבטיחים פיתוח תעשיה, ומעל הכול התכנון המדויק, מכל בחינה אפשרית, כולל תכנון ובדיקה יסודית של המשאב האנושי.
קשה שלא לציין את היחסים המיוחדים הנרקמים בין התושבים. את הקרבה, יחסי האמון, הנכונות לעזור איש לרעהו ותחושת השותפות לשמחות ולקשיים. ויש גם תככים, בגידות ורומנים ליליים – לשמחת לב כולם...
בשכונת הצריפים הולך ומתפתח הווי מיוחד.
הגגות העפים בסערות החורף, הניתוקים עקב השיטפונות , סערות החול העזות הממלאות את בתי האסבסט מלאי החרירים בשכבה עבה של אבק – דומה כי כל אלה אינם מצליחים להעיב על שמחת הנעורים והרגשת הראשוניות הממלאות את הלבבות.
המסיבות והחגיגות שנערכו ב"מלון של ברוך" – שמען יצא למרחוק. לרוב גלשו הללו עמוק אל תוך הלילה, ורק השומר שבא להודיע כי בבתים מסוימים התעוררו הילדים והם בוכים בקול גדול – אילצו את ההורים להפסיק את ההילולא ולרוץ הביתה.
"העיתונות המקומית" שאף אני לוקחת בה חלק משקפת בכתובים את הנעשה במקום על הטוב על הרע, על השמחה ועל העצב. חברים כותבים ומביעים את רחשי ליבם. ישנם ויכוחים והצעות, יש הכותבים פיליטונים או סאטירות מלאי חידודין על היחסים ההולכים ומסתבכים בין התושבים לבין הנהלת החבל, יש המפרסמים מודעות "קונים - מוכרים" - ממש כמו בכל ישוב רגיל, וכל הרוצה לשאוף מן הניחוח האמיתי של אותם ימים, טוב יעשה אם יעלעל בדפים המצהיבים של עיתוני "מה נשמע" מן הזמנים ההם.
ערד איננה עוד נקודת יישוב על מפת הארץ, ובוודאי שאיננה דבר המובן מאליו.
אורחים וחברים המזדמנים לערד מסתכלים עלינו בפליאה. אכן, חלוצים אמתיים אנו !!!
מבין האורחים כולם – אני מצפה לביקוריה של אמי הגרה בקרית חיים. כל נסיעה לערד מהווה עבורה מסע ארוך ומייגע. אך דווקא היא, משנכנסה לאוטובוס בבאר-שבע, מתמלאת בשמחה גדולה. מרחבי המדבר הם זיכרון מוחשי ביותר מעבר רחוק של ימים בהם הייתה מסיירת עם אבי בין אוהלי הבדווים כשהיא רוכבת אתו על סוסו.
אם מצאה באוטובוס לערד גבר או אישה בדווים, הייתה נופלת עליהם כמוצאת שלל רב, מתיישבת לצדם ופותחת בשיחה בערבית רהוטה שזורת אמרות ופתגמים. לערד הייתה מגיעה מאושרת מאין כמוה, כשהיא מספרת לנו את חוויותיה מן הדרך ומתארת את האנשים שנקרו בדרכה. קרה שהביאה עמה אורח כלשהו, בחור בדווי צעיר, "מישהו נחמד ומעניין שפגשתי באוטובוס העולה לערד", כך הייתה אומרת, ומתוך שהיה סימפטי כל כך ואוהב שיחה הזמינה אותו אלינו הביתה לכוס קפה...
****
הימים חולפים ועתה אנו חלק בלתי נפרד מהמקום על כל תהפוכותיו.
הסתדרנו בעבודה. אבינועם סיים את עבודתו בים המלח ויחד עם כמה שותפים הקימו משרד להובלת עפר בשם "מובילי ערד". אני עזבתי את העבודה בגן כדי ללמד בביה"ס הראשון שבשכונת הצריפים, ובמרחק קטן מביה"ס לומדת יונת בגן הילדים.
אנשים עובדים אנחנו ומאושרים בחלקנו, אך השלווה אינה נמשכת זמן רב והעניינים ב"מובילי ערד" הולכים ומסתבכים. אין משכורות. אבינועם עובד ועובד – יש עבודה אך הכסף נעלם ואיננו! לאחר זמן לא רב יצאה האמת לאור: מנהל המשרד ביצע מעילה וגנב כספים בידיעתם של חלק מהשותפים במשרד. אבינועם וצבי פז עבדו, אך כספם עבר לרשותם של אחרים...
לאט לאט התבררה תמונה כללית שונה לחלוטין מזו שהצטיירה קודם. ערד החלה לקבל פרופיל אנושי שלא היה שונה בהרבה מזה של מקומות אחרים. הסתבר שהמיון שנעשה לגבי תושבי העיר, הצליח באשר לקריטריונים של גיל ומקצוע, אך לא היה יכול למנוע מרמאים וגנבים בעלי חזות מהוגנת מלהסתפח אל תושביה.
הסדקים בתדמיתה המיוחדת של ערד העטופה בעטיפות ורודות של אידיליה, החלו להתגלות עוד קודם לכן, זמן לא רב מיום ההקמה הרשמי שנחוג ברוב עם והדר. התנהלותו של יצחק פונדק, מנהל חבל ערד, נתקלה בביקורת קשה מצד חלק גדול מהתושבים שרצו להיות שותפים פעילים בניהול החיים הפנימיים של הישוב. מנהל החבל לא אהב את ההתארגנות הזאת. בוועד התושבים שנבחר בראשותו של בייגה שוחט ראה גוף חתרני הרוצה להתחרות בו.
שנה לאחר מכן החריף מאוד הסכסוך עם מנהל החבל והפך לאישי יותר ויותר. בעקבות זאת הוזמן שר העבודה דאז, יגאל אלון, ע"י התושבים, כדי לשמוע את טענותיהם.
בבית ההסתדרות הוקצה לו חדר. לבקשתו לא נערכה אסיפה כללית של המתנגדים למנהל החבל, אלא איש איש נכנס לפגישה עם השר כדי להשמיע את השגותיו בפניו. הפגישות האישיות הללו נמשכו ונמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה. אירוע זה הביא להחלטה על הקמת מועצה ממונה בערד.
הויכוחים לא פסקו גם לאחר מכן ואולי אף החריפו, אולם עתה הייתה זו מועצה בה כיהנה גם אופוזיציה חוקית שאנשיה יכלו לשאת את דבריהם באופן רשמי וללא סתימת פיות. כך או כך, הסכסוך הממושך והבלתי נסבל הזה הגיע לנקודת "אל חזור".
ב1967 נערכו בחירות בערד. בייגה נבחר ברוב גורף לראשות המועצה, ובכך הגיעו אל קיצם מלחמות וסכסוכים מכוערים וממושכים. עם בחירתו של בייגה החל "תור הזהב" של ערד. המועצה התנהלה מעתה ע"י אדם ישר, סובלני, בעל היגיון וכושר מנהיגות שידע לשמוע ולהתייחס גם לדעות שהיו שונות משלו ולא ראה בכל מי שהתנגד לדעתו אויב או חתרן. ערד החלה לעלות על דרך המלך, לפרוח ולשגשג.
מעניינת ביותר, מבחינה סוציולוגית, היא העובדה שחלק גדול מאותם אנשים שתמכו ביצחק פונדק בעת היותו מנהל החבל והתנגדו נמרצות לבייגה, שינו עתה את טעמם ונעשו לתומכיו הנלהבים של ראש המועצה החדש...
כאז גם עתה אנו סבורים, כי לידתו של הסכסוך כולו קשורה ישירות לאישיותו ולאופיו של יצחק פונדק שהיה כמעט למן ההתחלה דמות שנויה במחלוקת בעיני התושבים, ולא היה סיכוי שיתקבל כמנהיג או מוביל על ידי חלק גדול מהם.
***
בשנת 1964 נולד ברק, אח ליונת שהייתה אז בת חמש. היה זה בעיצומו של גל לידות גדול בערד שהגיע בהיקפו לכיתת גן...הילדים הללו גדלו ולמדו יחד ורובם אף סיימו את ביה"ס התיכון בערד באותה שנה.
שנתיים לאחר מכן עזבנו את הצריף, ביתנו הקטנטן והיפה שבשכונת ראשונים, ועברנו לגור בדירה באחד הבניינים שנבנו ברובע יעלים. באותה שנה קיבלתי ממשרד החינוך פרס על הצטיינות בעבודה. היה זה מענק בסך 3,000 לירות. עתה יכולתי להגשים חלום ישן:
בימי לימודי בסמינר בחיפה "התפרנסתי" מנגינה באקורדיון במושבי עולים בגליל המערבי, אך התשוקה לנגינה בפסנתר בערה בי תמיד. בידי אמי לא היו אמצעים כספיים המאפשרים רכישה של כלי יקר כל כך. המענק שקיבלתי עתה ממשרד החינוך הוקדש, בתמיכתו הנלהבת של אבינועם, למימוש החלום...
אפרים דוקטור, המורה, המלחין והפסנתרן הידוע נסע אתי לתל אביב כדי לבחור פסנתר ראוי – וכעבור שבוע עמד הפסנתר ברוב הדרו בדירתנו החדשה שברחוב יהודה. התחלתי ללמוד נגינה אצל אפרים. בכך זכיתי לא רק בידע מוסיקלי, אלא אף בידיד קרוב ואדם יקר, שמקום מיוחד לו בחיי משפחתנו.
בשנת 1969 התחלנו לבנות את ביתנו בשכונת חצבים, ובבית זה אנו גרים עד היום.
עד צאתי לגמלאות עבדתי כמורה. תחילה בביה"ס היסודי, ולאחר מכן, במשך תקופה ארוכה שימשתי כמורה במכון ווג'ס וכמנהלת באולפני המחלקה לחינוך מבוגרים בערד. מספר שנים עבדתי במחלקה לחינוך מבוגרים בירושלים, שם עסקתי בהדרכת מורים והשתתפתי בכתיבת תוכניות לימודים וספרי לימוד לעולים חדשים. בשנות עבודתי בירושלים כתבתי מאמרים שונים העוסקים בשיטות הוראה ושימשתי כחברה במועצה הפדגוגית העליונה של המחלקה לחינוך מבוגרים. אחרי צאתי לגמלאות עסקתי בהכנת תלמידים לבחינות בגרות בלשון ובהבעה עברית.
אבינועם עבד בחברת "מובילי ערד" עד לשנת אלפיים. הייתה זו החברה הראשונה שהוקמה בערד (1963) והצליחה להתקיים במשך 37 שנים ! מה מצער כי בעקבות התנכלויות מצד מינהל מקרקעי ישראל, ובשותפות עם בכירים בעיריית ערד דאז, נלקחה מן החברה מחצבת החול שהייתה מקור פרנסתנו העיקרי - והחברה נאלצה להיסגר.
****
בשנת 2002 איבדנו את בתנו יונת לאחר שחלתה במחלה קשה.
יונת השאירה אחריה שתי בנות.
עומר - היום בת 22 , מתכוננת ללימודים בתחום האומנות.
ירדן - כמעט בת 20, עדיין חיילת .
שתיהן גרות ברעננה.
ברק גר עם אשתו סופי ושלוש הבנות, נועה,(15) נטע, (11) ומאיה, ( 4 ) בלהבים.
ברק משמש כמנכ"ל מוטורולה דרום בערד – המפעל בו החל את עבודתו לפני 15 שנים – ומנהל גם את חטיבת התפעול של מוטורולה ישראל בת"א.
סופי, עצמאית בשטח החינוך, מומחית בלקויות למידה, עובדת ומרצה בתחום זה בהשתלמויות מורים בבתי ספר ברחבי הארץ. שניהם נמצאים לצורך עבודתם גם מספר ימים בשבוע בערד.
הודות לכך אנו מצליחים להתראות אתם, לעתים, פה בביתנו - דבר המוסיף לנו שמחה ומקל הרבה על הרגשת הבדידות.